עיריית תל אביב-יפו נ' דיאקום בתקשורת 2000 בע"מ ואח'

החלטה

בפניי בקשה מטעם הנתבעים 1-4 (להלן: "המבקשים") לסילוקה על הסף של התביעה שהוגשה נגדם ע"י התובעת (להלן: "המשיבה") בשל קיומו של מעשה בית דין, חוסר סמכות ומחמת התיישנות, וזאת מכוח תקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א").

עפ"י כתב התביעה, המבקשת 1 דיווחה לצורך גביית ארנונה וחיובים עירוניים נוספים כמחזיקה בנכס בו הפעילה מכון כושר (להלן: "הנכס"). נכס זה מצוי בתחום שיפוטה של המשיבה. לפי ספרי המשיבה, החזקה של המבקשת 1 החלה בחודש 08/02 והסתיימה בחודש 4/07.

בגדרה של תביעה זו, נדרש תשלום חוב ארנונה בסך 1,479,526 ₪, בגין הנכס הנ"ל.

עוד מציינת המשיבה בכתב התביעה כי בעבר היא ניסתה לנהל הליכים מנהליים נגד המבקש 2 מכוח סע' 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים במשק המדינה"). בעקבות הליכים אלו הגיש המבקש 2 ערר בפני ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל אביב יפו (להלן: "ועדת הערר"); ועדת הערר קיבלה את טענותיו של המבקש 2, ובעקבות קבלת הערר בוטלו ההליכים שננקטו נגד המבקש .

תמצית טענות המבקשים:

בענייננו מתקיים השתק פלוגתא; כנגד המבקשת 1 יש חוב חלוט והעובדה כי לא ניתן להיפרע ממנה לא מקנה למשיבה את האפשרות לדרוש את אותו חוב פעמיים;

באשר למבקש 2; ועדת הערר אשר דנה בעניין חוב הארנונה בגין השנים 2004-2007 קבעה ביום 1.2.2010 כי המבקש 2 אינו חייב בארנונה בגין הנכס נשוא התביעה; כלומר, העניין הוכרע בפס"ד חלוט ועל כן אין לדרוש את אותו חוב.

באשר למבקשים 3 ו-4; את כלל השתק פלוגתא יש להחיל גם בקשר למבקשים 3 ו-4 חרף העובדה כי לא היו צדדים להליכים שהתנהלו בין המשיבה לבין המבקש 2.

על חלקו האחר של החוב הנטען – החוב בגין השנים 2002-2003 אשר מעולם לא נדרש, חלה התיישנות, ואין המשיבה רשאית לדרוש את החוב כיום. דרישה זו מעידה על חוסר תום לב באופן מובהק.

המבקשים 3 ו-4 מעולם לא נרשמו כמחזיקים של הנכס ואינם חבים את חוב הארנונה נשוא התביעה; אף המשיבה לא ראתה במבקשים 3 ו-4 חייבים בחוב הארנונה מלכתחילה שכן, מעולם לא נשלח למי מהם מכתב התראה ו/או מכתב דרישה ועל כן מעולם לא ניתנה להם הזדמנות להשיג על החוב הנטען ו/או לערער על ההשגה כפי שאכן עשה המבקש 2 והוכיח טענותיו בועדת הערר.

המשיבה מנסה לתקוף את החלטת ועדת הערר בערכאה אשר לא מוסמכת להכריע בעניין. הערכאה המוסמכת לדון בערעור, באם היה מוגש ערעור שכזה, הינה בית המשפט המחוזי, בדרך של הגשת ערעור מנהלי. זאת ועוד; פרק הזמן להגשת ערעור על החלטת ועדת הערר חלף זה מכבר וכיום המשיבה מבקשת להיפרע מהמבקשים בגין חוב לא להם ללא עוול בכפם וללא כל עילה שבדין.

תמצית טענות המשיבה:

אין בהחלטת ועדת הערר כדי ליצור מעשה בית דין; הפלוגתא היחידה שנדונה והוכרעה ע"י ועדת הערר הינה, סתירת החזקה לפיה המבקש 2 קיבל לידיו נכס של המבקשת 1 ולא שילם עבורו, ולכן, אין מקום לחיובו באופן אישי לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה. עיון בכתב התביעה מגלה כי המשיבה איננה טוענת דבר הסותר את החלטת ועדת הערר; המשיבה טוענת כי התקיימו נסיבות המצדיקות הטלת אחריות אישית על המבקשים 2 ו-4 על פי דיני החברות, תום הלב ודיני הנזיקין. עניין זה כלל לא עלה בפני ועדת הערר וממילא אין לה סמכות לדון בשאלות מסוג זה.

בנוסף; הליך ועדת הערר איננו מתייחס למבקשים אשר לא היו צד לערר שהגיש המבקש 2.

באשר לטענת ההתיישנות; טענה זו יכולה להיטען רק ביחס לחלק החוב שנצבר עד לתקופה שמעבר לשבע השנים אשר קדמו להגשת התביעה. התביעה הוגשה בחודש מאי 2010, כלומר עניין לנו בחיובים עד למועד מאי 2003.

אולם, הואיל ומדובר בטענה למרמה, אשר חלק גדול מהעובדות המבססות אותה התבררו לאחר שנים, אין לומר כי התביעה התיישנה. תביעה מתיישנת רק אם חלפו יותר מעשר שנים ממועד בו התבררו העובדות לאשורן והיא איננה מתיישנת כאשר מדובר במרמה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה לפיה דין הבקשה להתקבל בחלקה, מהנימוקים כדלקמן:

על פי תקנה 101 (א) (1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:"תקסד"א"), בית המשפט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה מחמת מעשה בית דין.

"כלל מעשה בית-דין (res judicata) מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא ביחסי קרבה משפטית עם אחד מהם, באופן שלא יוכלו עוד לחזור להתדיין ביניהם בבתי המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק הדין" (נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, פרסומי הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת ת"א).